האיש שעף אל החופש או איך שנגמר הקיץ באה לי תובנה בזמן שהייתי בחופשה בצימר.

איך שנגמר הקיץ ונגמר לי האוויר שכנעתי את בן זוגי לנסוע לים. בים אני פוגשת את החופש שלי. בים נפתחת לי הנשימה. חוץ מזה גם לנו מגיע חופש בצימר חשבתי לעצמי. ים תיכון עם המרחב הכחול שלו והאופק הבלתי נגמר זה מה שאני צריכה.

אז נסענו לחוף דור לא הציבורי, אלא לחוף  שעל יד ,זה שנותן מרחב והשראה. אחר צהריים שקט ורגוע אחרי הקיץ הזה ,שהיה לי קשה ומורכב מנשוא.

היה שם מישהו שמשך את תשומת ליבי. שעות הוא התכונן להמראה במין מתקן מצחיק ומגוחך שכזה שבחורים בדרך כלל מנסים לעוף איתו.

התכונן והתארגן והתכונן והתארגן.

ואז... כשכבר היינו בדרך מהים לצימר קלטתי שהוא עומד לעוף.

באותו רגע שיניתי גישה לבחורים שמשחקים בלעוף.

עמדנו מרותקים למחזה. האיש שעף אל החופש קראתי לו .

הוא סחף אותי אל תחושת החופש שהציפה אותו .

בהתלהבות בנחישות והכי הרבה בקריאת ההתלהבות שהוא צרח כשהוא המריא. אחר כך היו רגעים נדירים של צללית האיש שעף אל החופש על רקע שקיעה נהדרת בים.

 עברה בי מחשבה נעימה  .איזה מזל שאני עוסקת בחופש של אנשים וכמעט כל יום פוגשת את אלו שחווים חופש בצימר .זוג שהיה אצלי השבוע בחופש בצימר ,יצא מבקתת אלון עצר ליד דלת ביתי  וביקש להצטלם :
לשמר את הרגע הזה שאנחנו מוארים הבחור אמר.
 אני צילמתי

וגם הייתי מאושרת. 
כן ! איזה מזל יש לי שאני מתעסקת , בחופש של אנשים ועוד אצלי בצימר!

מאז אני שולחת את אנשי אמירים אל הים ומזמינה את אנשי השפלה להר.  יחי החופש.